Longevity Culture – התרבות החדשה ב-100 שנות חיים
עינת ישראלי · פורסם במקור ב"דורות", נובמבר-דצמבר 2025
וולט סטאק בן ה-80 כיכב בפרסומת הטלוויזיה הראשונה של חברת הספורט נייקי בשנת 1988. וולט היה דמות מעוררת השראה בעולם הריצה, בזכות הסיבולת וההתמדה.
הוא רץ לעיתים קרובות על גשר הזהב, והבחירה בו כפרזנטור הראשון לפרסומת ברוח JUST DO IT הדגישה שהגיל איננו מהווה מחסום.

הפרסומת לא פנתה למבוגרים, אלא לאתלטים חובבים, ועשתה שימוש נפלא בהומור. זה מה שאני כל כך אוהבת במותג הזה – האומץ, הראשוניות והיכולת לספר סיפור מוצלח באופן מדויק.
כל מי שעוסק בפרסום יודע שלא פשוט לייצר פרסומת טובה המתייחסת לקהל מבוגר.
ראשית, במשרדי פרסום עובדים בעיקר אנשים צעירים, מה שמייצר מראש פערי תפיסות משמעותיים.
שנית, כדי לבלוט ולתפוס תשומת לב, הפרסום חייב ליצור "הפרעה" ולהפעיל רגש אצל הצופים. הכי קל לפרסומאים להשתמש בהומור, ובמקרה של קהל מבוגר זה לרוב יוצא בעייתי, כתוצאה משימוש בסטריאוטיפים על הזקן המבולבל, השברירי, הטרחן או הטכנופוב.
מעטות הן הפרסומות המציגות את הזקנים כאקטיביים, הישגיים, בעלי תשוקה ושמחת חיים, כאלו המעוררות בצופה השראה ומפחיתות את החשש להזדקן.
גם אם הפרסומת מצחיקה, היא יכולה להיות גילנית, כמו סדרת הפרסומות של חברת הביטוח עם אודי כגן. בפרסומת גילנית הזיקנה נתפסת כחלשה ונלעגת, היא מרחיקה ומעודדת בתת-מודע חרדה, כך שכולנו יוצאים נפסדים.
אין הרבה פרסומות מצוינות. אחת המוצלחות שנעשו בישראל היא של חברת איקאה (משרד הפרסום מקאן) עם מוני מושונוב וסנדרה שדה.

שאלו אותי מה דעתי על הפרסומת החדשה של משרד הרווחה (ומשרד הפרסום לפ"מ) עם דובל'ה גליקמן, שנועדה להעלות את המודעות לנזקי הבדידות.

ראשית, שאפו גדול למשרד הרווחה על הטיפול בנושא. הבדידות היא אחת הרעות החולות של ימינו, בפרט בקרב אנשים מבוגרים, המאבדים אט אט את הקשר עם מסגרות חברתיות.
כל מי ששאלתי ראה את הפרסומת וחשב שהנושא חשוב וראוי. טוב עושה משרד הרווחה שהוא מעלה את הנושא למודעות, ולפי האתר גם משקיע בחשיבה הוליסטית ופועל בשיתוף גופים נוספים, כמו הג'וינט, עיריות ומועצות אזוריות, כדי לתת מענה מקומי לבעיה הקשה. ברור שפרסום בטלוויזיה לכל היותר מעלה את המודעות, ובוודאי שאינו מטפל בבעיה.
נכון עשו שבחרו בפרזנטור גבר, שכן בעיית הבדידות קשה הרבה יותר בקרב גברים. אנחנו, הנשים, מצליחות טוב יותר לתחזק קשרים חברתיים ומשפחתיים לאורך השנים.
גם הבחירה בסביבת בית קפה שכונתי מוצלחת. אולי שמתם לב, אך בשעות הבוקר בתי קפה רבים מלאים בפרלמנטים של גברים, וזה נפלא.
הדעות על השימוש בדובל'ה גליקמן, בעיקר בדמותו של שאול (מהפרסומת של דפי זהב בעבר), כבר הרבה פחות אוהדות, וזה לא מפתיע. הקול המעצבן, האישיות הנוירוטית והיחס שלו לאנשים סביבו מציגים שוב דמות של קשיש נרגן, וחבל! אני מתקשה לראות גברים המזדהים עם הדמות.
אנחנו רוצים לראות זיקנה אחרת.