הזיקנה החדשה: נדרש מודל עבודה חדש וגמיש
עינת ישראלי · פורסם במקור ב"דורות", מרץ-אפריל 2026
גיליון ינואר של מגזין TIME הוקדש כולו לאריכות ימים. הכתבה המרכזית פתחה בתיאור מודל החיים המוכר: לימודים, עבודה עד גיל 60 פלוס, ופרישה למספר "שנות זהב" (עד ירידה תפקודית ומעבר לתלות).
המודל הזה התגבש אחרי מלחמת העולם השנייה, והתבסס על ההנחה שהאנשים לא יחיו הרבה מעבר לגיל 70. ההנחה הזו כבר איננה רלוונטית. תוחלת החיים עלתה משמעותית, ובמקביל שיעורי הילודה ברוב המדינות יורדים.
לראשונה בהיסטוריה, מספר בני 65 ומעלה משתווה ואף עולה על מספר הילדים עד גיל 18. זהו שינוי עמוק במבנה החברה, המשפיע על כל מערכי החיים: שוק העבודה, הכלכלה, תוכניות הרווחה, מערכות החינוך והמרחב העירוני.
ב"עידן 100 שנות חיים" המדינות יתקשו לסבסד תקופות פרישה ארוכות. במקביל, אנשים רבים מעוניינים להמשיך לעבוד לאחר גיל הפרישה, ולא רק מטעמים כלכליים, אלא משום שעבודה מספקת עניין, משמעות וסביבה חברתית רב-דורית, כל הגורמים החשובים להזדקנות מיטיבה.
אם האנשים צפויים לחיות ולעבוד עשרות שנים נוספות, נדרש מודל עבודה חדש וגמיש.
בעולם מתחילים לראות דוגמאות
ביפן, שבה כמעט שליש מהאוכלוסייה מעל גיל 65, החוק מחייב מעסיקים לאפשר תעסוקה לפחות עד גיל 65, ויש חברות גדולות המציעות מודלים גמישים של תעסוקה גם מעבר לגיל הפרישה, מתוך הבנה שניסיון מצטבר הוא נכס ארגוני.
באוסטרליה אין גיל פרישה חובה, והעובדים רשאים להמשיך לעבוד גם לאחר גיל הזכאות לקצבת זקנה.
בארה"ב מתפתחים מרכזי למידה וחדשנות לבני 60+, כמו Senior Planet בניו יורק ובמיאמי, המציעים הכשרה טכנולוגית ומרחבי עבודה משותפים.
ומה אצלנו?
בישראל, שבה תוחלת החיים מהגבוהות בעולם המערבי, עדיין מתקשים לדבר באופן מעמיק על התאמה של שוק העבודה, על חזרה ללימודים בגיל מבוגר, או על עיצוב מוצרים ושירותים מותאמים לחיים ארוכים. ובכל זאת, גם כאן מופיעים סימנים מעודדים של שינוי.
פרויקט מוני100 של ג'וינט-אשל בשיתוף מספר משרדי ממשלה, הושק ב-2022 וממשיך להזיז את השיח מהתמודדות עם זיקנה לתכנון חיים ארוכים, כחלק מהאסטרטגיה העירונית. הפרויקט פועל במספר רשויות מקומיות ומסייע להן להיערך לעידן החדש, לא רק דרך הרחבת שירותים חברתיים, אלא באמצעות חשיבה מערכתית: תכנון עירוני מותאם, נגישות במרחב הציבורי, קידום תעסוקה בגיל המבוגר ושילוב אזרחים ותיקים במרחב העירוני.
דוגמה מעניינת נוספת היא מכרז חדש שפורסם לאחרונה על ידי ג'וינט-אשל, משרד העבודה והמשרד לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה, כדי להוביל תהליכי שינוי ארגוניים בשוק העבודה, בהיערכות לעידן 100 שנות חיים. עצם פרסומו של מכרז כזה מעיד על שינוי תפיסתי חשוב: ההבנה שלא די בהעלאת גיל פרישה, אלא שנדרש שינוי עמוק גם בקרב מעסיקים.
תעסוקה בעידן של חיים ארוכים מחייבת חשיבה מחודשת על היתרונות של ארגון רב-גילאי, על מסלולי קריירה, פיתוח מיומנויות ועוד. שינוי כזה הוא אתגר לא פשוט: גיוס ארגונים, מעורבות של ההנהלות והטמעה בשטח תלויים מאוד ביכולת לשנות תפיסות ולפרק חסמים כמו גילנות סמויה וחרדת זיקנה. רבים ממקבלי ההחלטות בארגונים הם בני 30–50, שעבורם גיל 70 נתפס עדיין כקצה הדרך, זאת בשילוב אי-ודאות סביב מהפכת ה-AI ושינויים מבניים אחרים בשוק העבודה, שאינם מקלים על אימוץ מודלים ארוכי טווח.
כדי שארגונים יבחרו להצטרף למהלך כזה, חשוב שיפנימו את הכוח הכלכלי האדיר של הקהל המבוגר, דווקא מצד הלקוחות. זה קהל שיש להתייחס אליו כאל מנוע צמיחה, ולהבין את כוח הקנייה המפוספס. רוב המוצרים והשירותים מתוכננים עדיין סביב צרכיהם של צעירים.
מעודד לראות את החשיבות שנתנו מובילי המכרז לשיווק ולמיתוג הפרויקט. ללא נרטיב משכנע, מעורר השראה ומבוסס נתונים, קשה לצפות לאימוץ אמיתי.
הזיקנה החדשה איננה רק אריכות ימים רפואית, היא שינוי זהותי וכלכלי. כשמגזין כמו TIME מקדיש גיליון שלם לנושא, זה סימן לשינוי תרבותי.
הזיקנה החדשה כבר איננה בשוליים של החברה. היא במרכזה.